"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׂית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ." ~ יצחק אייזיק הלוי הרצוג, תפילה לשלום המדינה

לכבוד יום העצמאות חיפשתי דמות שחוותה את הקמת המדינה, דמות שהאירועים ההיסטוריים שאנו לומדים עליהם היו חייה ליוו את ילדותה ובגרותה. נעים להכיר: שפרה אקשטיין

קצת עלייך :

שמי שפרה אקשטיין, מקיבוץ חפץ חיים , אמא ל6 ילדים וסבתא לנכדים ונינים. נולדתי ב1936 בגרמניה. אבי הרב הד"ר קלמן כהנא זצ"ל היה רב בישיבת פולדה. בשנת 1938 החלו הגמנים לגרש את היהודים הפולנים שחיו בגרמניה חזרה לפולניה, אבא לא רצה לחזור לפולין והיה לו ברור שהוא עולה לישראל – פלשתינה אבל אמא הייתה אחרי לידת תאומות והרופא לא אישר לה לנסוע לשו מקום כך קרה שעליתי לבד עם אבי לישראל ואמא הגיעה חצי שנה מאוחר יותר עם אחיותי התאומות. בארץ התיישבנו עם קבוצת נוער אגודתי בכפר סבא. זאת הייתה קבוצה של חברי תנועת פא"י והעזרא, חלקם תלמידים של אבא לכן היה ברור לו שהוא שייך לשם הוא רצה לקיים איתם את המצוות התלויות בארץ- חקלאות בדרך התורה.

איך הייתה הילדות בקבוצה?

מבחינת תנאי מגורים היו בקבוצה בכפר סבא כמה צריפים, אוהלים, ליפטים. הייתה פרה וחדר ששימש כחדר אוכל.. אני הייתי הילדה הגדולה בקבוצה והראשונה מבין הילדים שעלו לכיתה א – מכיוון שעדין לא היה בי"ס נסעתי כל יום לבית יעקב בפתח תקווה. רק שנה אחר כך בכיתה ב הצטרפו עוד שני ילדים ופתחו לנו כיתה. ב1944 התאחדה קבוצת נוער אגודאי מכפר סבא עם קבוצת חפץ חיים שישבה אז בגדרה ועברנו דרומה – להקים את קיבוץ חפץ חיים אבל עד שהשטח היה מוכן למגורים ההורים התיישבו עם הקבוצה בגדרה ורק אנחנו, ילדי בית ספר, עברנו לבד לגור שם. התנאים על האדמה הלא מיושבת לא היו פשוטים- לא היה כלום רק בית אחד וליפט שההורים שלי הביאו מחו"ל והיה בוץ בכל מקום.. ממש חיינו בתוך הבוץ, שמנו לנו קרשים לעבור מעל תעלות כדי לא ליפול ולהתלכלך. היה לנו מבנה של בית ילדים שבו ישנו וגרנו ובית ספר ששימש גם חדר אוכל ומקום הפעילות. הינו שם תקופה, רק ילדים עם מורים ומטפלת, עד שהקיבוץ נבנה וההורים יכלו לבוא לגור שם אבל לא זכור לי פחד – היינו רגילים לישון בלי הורים וחזרנו שבתות לגדרה להיות איתם. אחרי שהקיבוץ נבנה נוספו עוד כמה צריפים – צריף שוודי, מאפיה . השירותים היו בור של "בול קליעה" מחוץ לשטח המגורים והמקלחת הייתה מעין פחון צמוד למאפיה- החימום של המאפיה חימם את המים של המקלחת וככה הרווחנו מים חמים.

הייתי הבת הגדולה בקיבוץ וכשהגעתי לגיל נעורים לא היה עוד תיכון בקבוץ ולכן נשלחתי לבי"ס חורב בירושלים וגרתי שם אצל סבי וסבתי והלכתי לתנועת הנוער עזרא שם. אבא עבד בכנסת והייתי מבקרת אותו. כשסיימתי את הלימודים המשכתי עם בנות העזרא לשרות לאומי בקיבוץ שעלבים שרק נבנה – שם עבדתי ממש בסיקול אבנים, במטעים ושם גם הכרתי את בעלי גבי. גבי עלה ארצה מהונגריה ב1951 כשהיה בן 15 הוא ומשפחתו היו אמורים לעלות לרכבת קסטנר אבל הראשונה הייתה מלאה והשנייה לא הגיעה הוא והוריו ניצלו מהנאצים בזכות בית הזכוכית שפעל בבודפשט. בשנות הנשואים הראשונות שלנו גרנו בשעלבים , שם גם נולדו ילדינו הראשונים ואז חזרנו לקיבוץ. בקיבוץ עבדתי ממש בהכל – במטעים – הוצאנו תולעים עם מחט מהעצים, קצצנו קוצים מסביב לאתרוגים. אחר כך עבדתי תקופה במטבח , במשרד ובמדגרה – עד גיל 70+ עוד הייתי קמה כל יום בסביבות 4 לפנות בוקר למיין אפרוחים, הייתי קמה עם גבי והיינו הולכים ברגל או נוסעים באופניים.

נחזור לילדות, מה זכור לך מהכרזת העצמאות והקמת המדינה?

אני זוכרת איך בנובמבר 1947 ישבו כלם בחדר האוכל ושמעו יחד ובהתרגשות את ה yes no של הצבעת האו"ם אחר כך שתו כולם לחיים ליד מגדל המים. מה שאני זוכרת בעיקר מהכרזת העצמאות הוא שאבא לא היה בבית- הכרזת העצמאות הייתה כידוע ביום שישי, אבא שלי הרב קלמן כהנא ז"ל, שהיה מבין חותמי המגילה, ממש נלחם כדי שהמדינה לא תקום בחטא ושההכרזה והחתימה לא תתקיים בליל שבת בסוף הצליח לשכנע את בן גוריון וההכרזה נקבעה ליום שישי אחרי צהריים, לפני צאת המנדט הבריטי, מכיוון שלא יכול היה להספיק לחזור לקיבוץ עד שבת נשאר שם. ב1948 לא הרבה אחרי הכרזת העצמאות, נפל פגז על הבית שלנו ונשלחנו כל ילדי הקיבוץ בהתחלה לבני ברק – אבל הפגזים הגיעו גם לשם ולכן הועברנו לרעננה שם היינו חצי שנה . חוץ מהאירועים האלו אני גם זוכרת את ביקוריו של החזון אי"ש והרבי מפוניביץ שהגיע בשנת שמיטה וכשראה עץ (לא היו עדין עצים רבים בקיבוץ) אמר לו " גוט שבאס בוימל" (שבת שלום עץ.)

איחול לעתיד

מבחינת הקיבוץ :שהקהילה תמשיך הלאה ולשאר – רוב בריאות ואושר.