“תלמד מאתמול, תחיה בשביל היום ותקווה בשביל מחר".– אלברט איינשטיין

השבוע ציינו את יום השואה והגבורה וכבר בשבוע הבא יחול יום הזיכרון ויום העצמאות. הקרבה הזאת בין הימים הלא פשוטים והמרגשים האלו גרמה לי לחפש דמות שתתאר אותם בצורה אופטימית ומעוררת השראה- מישהי שחוותה את הרוע אך התגברה עליו ועל הקשיים שבדרך ובאה להצמיח מדינה : נעים להכיר ריקה פישל

ספרי לנו קצת עלייך ועל ילדותך:

שמי ריקה פישל בת 81 אמא ל4 ילדים וסבתא לנכדים, ילידת רומניה, כיום גרה בערוגות ועדין עובדת במשתלה המשפחתית שהקמתי עם בעלי – משתלת מיטל.

הילדות שלי לא הייתה קלה.. עד שהגיעו הנאצים הכל היה בסדר-גרנו בכפר קטן ברומניה, למשפחה שלי היה עסק של חנות משקאות והקשר עם השכנים הרומנים היה קשר טוב. כאשר הגיעו הגרמנים הם העירו את השד האנטישמי שהיה רדום עד אז , קנאים רומנים החלו להלשין היכן יש יהודים ורבים נתפסו ונלקחו למחנות וז'נדרמים רומנים אנטישמיים (גוף צבאי העוסק בפעילות שיטור רגילה) גרשו אותנו מביתנו ושרפו את העסק והבית שלנו. הייתה לנו משפחה בעיר לא רחוקה , עלינו לעגלה מהר ככל יכולתנו וברחנו לשם. בשלב מסוים עצרו את אבא שלי – אני ואחי ראינו ממש איך תופסים אותו ומעלים אותו בכוח לקרונות שנסעו למחנות הכפייה שם שהה 4 שנים ואמא שלי נשארה לבד אתנו הילדים.. בתקופה זו כבר התחלנו לסבול מרעב נוראי. לא היה מה לאכול כשבכינו שאנו רעבים אמא נתנה לנו כמה טיפות מים להרגיע את הבטן.. זה כל מה שהיה לה והיא הייתה אומללה לראות את ילדיה גוועים ברעב. אני למדתי ל"סחוב" שאריות לחם – בבית הספר בעיר הילדים היו מורידים את הקשה של הלחם שלא רצו לאכול ושמים על החלון ואני מתוך רעב הייתי מתגנבת ולוקחת את השאריות שהשאירו (שהרבה פעמים עוד היה מרוח עליהם ריבה או משהו) וזה מה שהייתי אוכלת . מרוב רעב נפטרה אחותי הקטנה, התינוקת, כי לאמי לא היה חלב להניק אותה ..את המלחמה הצלחנו לשרוד בזכות שכנים רומנים גויים שהסתירו אותנו בביתם ולפעמים מצאנו מסתור גם בתעלות שחפרו בזמן המלחמה

כשהמלחמה הסתיימה הקמנו שוב חנות קטנה כדי שנוכל להתפרנס אבי חזר ממחנות כפיה פגוע, סבל בעיקר מפגיעה ברגליים, והפרנסה היתה בקושי רב וממש חיכנו לעלות כבר לישראל. רק ב1951 הגיע האישור המיוחל לעלות ארצה אבל לא נתנו לנו לקחת כלום.. אפילו תמונות לא יכולנו להביא איתנו .עלינו מחוסרי כל ממש. כשהגענו ישר שיכנו אותנו במעברת "הר טוב" שליד ירושלים ואבי החל לעבוד בחפירת תעלות של מים וביוב . מהמעברה עברנו למושב בית יוסף שליד בית שאן שם גרנו בצריפים עשויים פח והורי הקימו משק. בבית יוסף גם הכרתי את בעלי משה ז"ל, גם הוא עלה ליראשל מרומניה. בתחילת שנות ה60 המליצו לי ולבעלי לעבור לערוגות – שיהיה לנו יותר קל להקים שם משק ובאמת עברנו – בהתחלה הקמנו משק חקלאי עם רפת, לול תרנגולי הודו וגידלנו ירקות אך זאת הייתה עבודה מאוד קשה כמעט בלי פרנסה וכדי להתפרנס בכבוד בעלי עבד בנוסף גם בצרכנייה. לי היה חלום ישן להקים חנות או משהו משלי ובשלב מסויים החלטנו להקים משתלה של צמחי נוי – עבודה שהיא יותר נעימה ומעט יותר מפרנסת. וזכיתי לכך שכיום שניים מילדי עובדים איתי במשתלה ויש לי אפשרות להשאיר להם משהו.

חזרת לרומניה מאז?

כן עשיתי טיול לפני 4 שנים בערך וזה היה קשה מאוד ממש קיבלתי הלם קרב .. רציתי לראות מה נשאר מהבית שלנו, מהיכן שגרנו.. כלום לא נשאר אין עקבות אין סימנים…מחקו כל זיכרון מאתנו.

איחול לעתיד

שלא נסבול יותר ממלחמות, שיהיה שלום ושיהיה טוב. שהנכדים יחזרו בשלום הביתה ושנצליח להתפרנס בכבוד ממה שיש לנו ושנהיה בריאים כולם. הרבה הנאה מהילדים והנכדים והרבה שמחה בלב ושהכל יהיה תמיד ברוח טובה.