"ישנם ניצחונות של הנפש והרוח לפעמים גם כאשר אתה מפסיד אתה מנצח" אלי ויזל

לכבוד יום הקדיש הכללי החלטתי להכיר לכם מישהי שיום זה הוא לא סתם יום עבורה. מישהי שהצליחה לברוח בזמן מהנאצים, אך הוריה האהובים נותרו מאחור. השיחה איתה מעוררת השראה על כוחות נפש המדהימים שהביאו איתם בוני המדינה ועל ההודיה הרבה שאנו צריכים להוקיר על כך שיש לנו בית ומדינה. נעים להכיר- שושנה לנדסברג

קצת עלייך

שמי שושנה לנדסברג מקיבוץ חפץ חיים, ילידת 1923 , אני אמא ל5 ילדים וסבתא לנכדים ונינים רבים, עד לפני כמה שנים עוד עבדתי במלון של הקיבוץ שבו עבדתי מאז שהוקם (כ60 שנה ) , אני ילידת גרמניה לישראל עליתי ב1940 ולקיבוץ הגעתי ב1942.

ספרי קצת על ילדותך ועל החיים בגרמניה שלפני המלחמה

הורי הגיעו לגרמניה ב1915 בימי מלחמת העולם ה1 והתיישבו בדיסלדורף. אבי, אליעזר קנרק, היה סוכן של קונפקציה (יצור המוני של בגדים) ומתפקידו נסע לכפרים. בגרמניה היה לנו קשר בעיקר עם יהודים מפולין כי הורי הגיעו משם – מגליציה. אבא התפלל בשטיבל ואנחנו היינו חברים ב"ברית הנוער" ארגון קהילתי בלתי מפלגתי אחר כך עברנו לעזרא. כל אחי ואחיותי למדו בבי"ס לא יהודי. אני למדתי בבי"ס יהודי הבית ספר לא היה דתי ולמדנו בו שפות זרות. היו לנו מורים טובים, בכיתה למדנו כ30 תלמידות מתוכן כ2-3 דתיות. בתוכנית הלימודים כמעט שלא היו לימודי קודש ולכן אני נשלחתי להשלמות של  לימודי יהדות ב"חדר" -למדתי שם 9 שנים עד 1938. ועד לפני כמה שנים עוד שמרתי על קשר עם חברות מהתיכון למרות שרק מעטות עלו ארצה -חלקן נספו בשואה וחלקן הגרו מעבר לים.

המצב בגרמניה תחת שלטון הנאצים הכביד מאוד על חיי היהודים – היו מקומות שלא יכלנו ללכת אליהם, ותהלוכות של נוער היטלר והאס.א אבל היחסים עם השכנים הגויים והלקוחות של אבא היו יחסית טובים ולכן למרות שהורי ידעו שעליהם לעזוב את גרמניה ולמרות ש3 מאחיי כבר היו בא"י הססו.. עד שהגיע גרוש היהודים בעלי נתינות פולנית מעבר לגבול.

באוקטובר 1938 גורשנו לזבונשטין (מחנה מעבר על גבול פולין). ביום חמישי בערב אחרי שהורי כבר בשלו לשבת, פתאום באו הנאצים והודיעו לנו שעלינו לארוז את חפצינו ולהתייצב בתחנת המשטרה. הלכנו ההורים אני ואחותי ושם חיכו לנו רכבות שלקחו אותנו לגבול פולין -לזבונשטין שם היה מחנה צריפים ושוכנו כמה אלפי יהודים מגרמניה בעלי נתינות פולנית. אנחנו מצאנו מגורים בבית מלון ישן שהיה סמוך וחיינו בו חצי שנה ואבא בינתיים קיבל אישור לחזור למשך החודש לדיסלדורף לסדר את ענייניו. בספטמבר 1939 המשפחה התפצלה –אני עברתי להכשרה בביאלסטוק, הכשרה של המזרחי "ברית הנוער" בחווה חקלאית. באותו חודש נלקחו הורי לטרנוב ומשם נלקחו כנראה בתחילת 1940 (ההורים נרצחו בשואה). חיים אחי שלמד בפרנקפורט עבר לבלגיה להכשרה בהיידה נתפס והועבר לאושוויץ (וב"ה שרד).

איך הגעת מביאלסטוק לישראל?

בהכשרה בביאלסטוק היינו כ80 ילדים הייתי שם כמעט שנה ואז הגרמנים נכנסו לפולניה והרוסים לביאלסטוק. אנחנו ברחנו לוילנה. שם שהינו כחצי שנה בוילנה היו הרבה  יהודיים דתיים ומהג'וינט באו לעזור לנו במסגרת הכשרה שבה לא עבדו אלא רק למדו.

באפריל 1940 קיבלתי עם עוד 7 ילדים סרטיפיקט (אישור עליה) לישראל. אחי עבד עם ד"ר יוסף בורג וכך זכיתי לקבל את הסרטיפיקט. יחד עם חברה שקיבלה אף היא אישור עליה נסענו מוילנה ללטביה משם לשוודיה ומשם לצרפת ב1/4/1940  עליתי לאונייה במרסי שנקראה בשם "פרובידנס" ועליתי ארצה.  בחיפה קיבל אותי אחי שגר בחיפה והיה נהג טקסי . נסענו לירושלים והתקבלנו לבית צעירות מזרחי" שם למדו מלאכות במגמות שונות – כלכלת בית, תפירה אני למדתי גינת נוי ועבדתי בגינה של שוקן בירושלים. כל יום עבדנו לפני הצהריים ולמדנו אחה"צ . למדתי אצל נחמה לייבוביץ והלימודים היו מאוד טובים. כיוונו אותנו לקיבוצים או לימודים. לי היה קשר עם המשפחה בחיפה ועם אחותי מרים ורודי הירש שעברו ב1940 מכפר סבא לירושלים. איזי הירש (חבר משק ואח של רודי) השפיע עלי ובעקבות שכנועיו באתי לחפץ חיים שהיה אז בגדרה.

איך היה להתחיל מחדש בקיבוץ?

היה קשה- הייתי צעירה רק בת16 והתגעגעתי מאוד להורים שלי. התחילו להגיע שמועות על מה שקורה בגרמניה וזה קשה.. . דווקא את העבודה הקשה אהבתי – אני עבדתי במטבח של הקיבוץ – אז עוד לא היה לנו גז וחשמל וכל הבישול נעשה על פתיליות. אני גם לקחתי את האחריות לפנק את הנשים היולדות באוכל טוב. גם יצרתי קשרים טובים עם החברים והחברות ולכן רציתי להישאר.  בקיבוץ גם הכרתי את שמעון שעלה באוניית הפטריה ובשנת 1948, ממש באמצע מלחמת השחרור התחתנו. בשנות ה60 כשהוקם בית הארחה (המלון) בחפץ חיים התחלתי לעבוד בו, קודם במטבח ואח"כ בקיוסק – עבדתי שם עד גיל 80. כשיצאתי סופסוף לפנסיה הייתי לוקחת את הנכדים בצהריים מהגן ומכינה להם ארוחות ושומרת עליהם עד שההורים חזרו.

איחול לעתיד

אני חושבת שזה נהדר שהקיבוץ הופרט וכל אחד לחוד אבל עם זה מאחלת לנו שנדע לשמור על הקהילתיות וה "ביחד" שלנו – כי זה מאוד חשוב.