"האמנות היא פינה של הטבע כפי שהיא נראית דרך המזג האישי." ~ אמיל זולה

החורף השנה עדין לא מספיק גשום ואנו רואים כמה אנו תלויים בחסדי שמים ובאדמה בדיוק זה מה שהוביל אותי לכתוב על אישה מיוחדת נמרצת וחייכנית, שנראית צעירה בהרבה מכפי גילה ושהפריטים במוזיאון שהיא אוצרת עשויים ומושפעים מהאדמה שסביבנו ויגרמו לכם להתפעל מאהבתה הבלתי נגמרת למדינה, לאדמה אך בעיקר לבעלה.. נעים להכיר : שולה שק

קצת עלייך

שמי שולה שק, אם לארבעה , נולדתי בתל אביב ב1936 כך שאני כרגע בת 81 .בעבר ניהלתי מפעל לתכשיטים וכיום עיסוקי הוא טיפוח מוזאון ע"ש משה שק {בעלי במשך 60 שנה} והנגשתו לציבור הרחב.  משה עזב את עולמינו בשנת 2011. המוזאון קיים כבר כ4 שנים בקיבוץ בית ניר ומשלב בתוכו אומנות  היסטוריה וארכאולוגיה של ארץ ישראל.

הילדות שלי הייתה קשה- אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא מההפגזה על ת"א ב1939 במהומה האדירה שנוצרה הלכתי לאיבוד והמלחץ אמי קיבלה התקף לב קל. בעקבות זה אבי העביר אותנו צפונה לראש פינה שם הייתי עד כיתה א. בגיל 7 אמי נפטרה ואבי, שהיה שוטר והתקשה לטפל בי, הכניס אותי לקיבוץ אילת השחר שם גדלתי בבדידות נוראה. מה שחיזק אותי היו דווקא חבלי לידתה של המדינה.. הקושי המשותף והציפיה למשהו גדול הייתה באוויר ונתנה תחושת אחדות. בשלב מסוים אבי התחתן בשנית ועברנו לבני ברק שם הלכתי לשומר הצעיר, לצבא ולשל"ת (שירות ללא תשלום). בגרעין כולם סיפרו לי על בחור בשם ג'וקי, שהוא פסל מיוחד אני לא רציתי אך היינו ידידים טובים ויום אחד כשיצאנו לסרט "מובי דיק" הבנתי שהתאהבתי. ב1959 התחתנו ועברנו לגור בבית ניר – אנחנו מהגרעין שנשלח להקים את הקיבוץ ומבחינתנו זה היה שליחות אדירה, אחריות והתרגשות, להבדיל, כמו להקים את בית המקדש.

היית תכשיטנית- איך הגעת לזה?

אני למדתי מורה למלאכה בקיבוץ החליטו להקים מפעל מיוחד וביקשו ממני ומעוד שתי בנות, שהיינו האומנותיות, להקים מפעל לתכשיטי כסף. קראו לזה "תכשיטי בית ניר" ועבדנו שם כ20 שנה אך היחסים ביננו לא היו טובים- יצרנו תחרות מטופשת בין נשים צעירות שכל אחת רוצה להתבלט.. .ג'וקי שכנע אותי לצאת מזה ולהקים משהו חדש ואכן יצרתי מפעל בשם "תכשיטי שולה שק" גוקי עזר לי מאוד והתכשיטים היו מוכרים בכל הארץ עד שהגעתי למפעל של חמישה עובדים אך לקראת שנת 2000 העסק דעך ב2009 ג'וקי חלה ואני סעדתי אותו עד מותו שנתיים אחר כך. חודש לאחר שנפטר נפרץ המפעל שלי ו3/4 מהתכשיטים נגנבו וזה בעצם מה שסגר סופית את העסק.  יש לי עוד מעט תכשיטים שאני מציגה ומוכרת במוזיאון ..הבנות שלי עוזרות לי בזה. אך חוץ מזה בזמן שנשאר לי אני מנהלת את המוזיאון, לומדת תנ"ך בעין צורים ב"מרכז הרצוג" וכותבת ספר שמטרתו לעזור לאנשים למצוא את התכונה הייחודית שלהם אותה קיבלו מהבריאה

ספרי על משה והמוזיאון –מתי ולמה פתחת?

משה הוא פסל מלידה. הוא נולד ב1936 בפולניה ומשם ברח עם משפחתו לסיביר. מגיל 3 עד 13 הם היו בנדודים וכל הזמן הזה סקרנו אותו המלאכות שפגש בדרך-בניית בתים, סירות וכד'. כשהסתיימה המלחמה הלכו מסיביר דרך האלפים בשלג וחצו את כל איטליה ברגל עד דרום איטליה (הוא היה בן 9!) ומשם ניסו לעלות לישראל אך הבריטים תפסו אותם, זרקו למחנות בקפריסין ורק באמצע מלחמת השחרור הצליחו להגיע לנמל יפו. בגלל נדודיו הרבים כשהגיע סוף סוף לישראל הבין שזה הבית ונקשר מאוד לנוף ולאדמה. במשק הוא עבד בעשרות השנים הראשונות כפלח ומוסכניק . לאחר מכן היה שותף וממציא רעיון מקורי של עשיית שטיחי קיר ענקיים לבתי מלון . בעקבות ההצלחה הגדולה החליט לפרוש מעשיית הכסף ולהתמקד רק באומנות האמתית שחלם עליה עוד מילדותו ושקראה לו לשוב אליה ללא היסוס והתמקד בפיסול-  האומנות שלו צמחה משרידי תרבויות עתיקות שגילה בטיוליו אזור ולכן זה היה רק מעשה מוסרי בעיניו להקדיש את יצירותיו לאדמה הזאת, למקום הזה ולאנשים שחיו כאן וחיים כאן היום.

במהלך חייו הוא התפרסם ויצר אלפי פסלים וצלחות בחומרים שונים והיה מעורב בכל הממצאים הארכאולוגים שהתגלו בארץ. עבודותיו הוצגו במוזיאונים ובגלריות בארץ ובעולם ופסליו אף מוצגים במרחבים ציבוריים בתל אביב, בירושלים ,בהרצליה ועוד . .אך הוא תמיד חלם על מוזיאון  משלו לא כדי למכור אלא כדי לספר דרך עבודותיו את סיפורו של העם היהודי והקשר שלנו לאדמה ולתרבויות שחיו פה. אני הבטחתי לו שיהיה לו מוזיאון וכשהצלחתי לממש זאת קיימתי את צוואתו. קצת על משה שק ניתן לקרא באתר לזכרו

מוזיאון משה שק

איחול לעתיד

אני מאמינה שהעולם בנוי מאחדות ונפרדות – בעולם הקודם היינו באחדות מוחלטת ובעולם הנוכחי ברגע שקיבלנו גוף נפרדנו מהאחרים אך עדין יש בנו געגוע לאחדות.  אני מאחלת לנו שתהיה בנו געגוע וניתן ביטוי לאחדות ביננו מבלי למחוק את הנפרדות והיופי המיוחד של כל אחד מאתנו.