" לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: .. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלום" (קהלת ג)

שושנה אשווגה

בשבוע החולף ציינו את יום השואה ואנו מתקרבים ליום העצמאות, זוהי תקופה קשה אך מלאת תקווה ובעיקר תקופה שמחייבת אותנו לזכור ולהבין מאין באנו לאן אנו הולכים.  הפעם היה חשוב לי לראיין את אחת הנשים שבתקופת חייה עברה ושרדה היסטוריה שלמה ממלחמת העולם השנייה דרך ראשית המדינה ועד ימינו אנו.  מוזמנים להכיר – שושנה אשווגה.

קצת עלייך

שמי שושנה אשווגה לבית שלזינגר, נולדתי ב1928 למשפחה חרדית אבי נפטר בצעירותי ואמי נותרה אלמנה עם 8 יתומים.  גרנו בהמבורג שבגרמניה, המבורג היא עיר נמל גדולה ליד נהר אלב. ב1938 הייתה אווירה מאוד מתוחה בגרמניה: ילדים גויים היו רצים אחרינו וקוראים לנו בכינויי גנאי, פחדנו ללכת למקומות ציבוריים וכד' אמא הבינה שכדאי שנתרחק אחי הצליח לעלות לישראל ולהתחבר לנוער אגודאי בכפר סבא (לימים יקימו את קיבוץ חפץ חיים), אחותי הגדולה בדיוק למדה אחיות ובזכות זה קיבלה סרטיפיקט לישראל כאחות בשערי צדק, שני אחים תאומים נשלחו לבלגיה ואותי ואת אחותי העבירו בקינדר טרנספורט לאנגליה. לצערי לאחר שנכבשה בלגיה חזרו אחיי התאומים לאמי ונשלחו יחדיו לריגה משם כבר הלכו יחד לתחנה האחרונה

מה זה הקינדר טרנספורט ?

קינדר-טרנספורט (מגרמנית: "משלוח ילדים") הוא כינוי למשלוחי הצלה של  ילדים יהודים ולא יהודים משטחי גרמניה הנאצית לבריטניה. את ההחלטה על מבצע ההצלה קיבלה ממשלת בריטניה בעקבות אירועי ליל הבדולח והעלו רק את מי שאושר לו שיהיה מי שיטפל ויקבל אותו באנגליה (כדי שלא ייפלו לטורח על הכלכלה האנגלית). הקהילה היהודית בבריטניה התחייבה לטפל בילדים היהודים וכך ניצלו מעל 10000 ילדים. אני ואחותי נשלחנו למוסד קטן בצפון אנגליה – את המוסד הקימו שתי קהילות יהודיות קטנות שהתאחדו כדי שיוכלו להחזיק במוסד ולהציל אותנו. התנאים במוסד היו בתחילה מאוד טובים היו עוזרות ומנהלת שדאגו לכל צורכנו – בגדים ומזון. לאחר שהחלה המלחמה נותרה רק עוזרת אחת ואנחנו היינו צריכים לעזור בתחזוקת המוסד (היא צוחקת – אוי פיטרו משטיפת הכלים כי תמיד שברתי משהו..) היו מאוד הגונים כלפינו. אגב לא רק הקהילה היהודית הצילה ילדים יהודים- הגיעו אלינו למוסד שתי נערות שהוצלו ע"י בריטים נוצריים אך מכיוון שלא אכלו אצלם דבר מלבד ירקות (בגלל בעיית הכשרות) הם הגיעו בסוף גם למוסד שלנו.

ספרי קצת על העליה ארצה

ב1950 עליתי לישראל , ישר לקיבוץ חפץ חיים שבו חיכה לי אחי הגדול יעקב . באנגליה עוד הספקתי ללמוד בסמינר מורות ובקיבוץ לא היה צורך אז התחלתי לעבוד במטבח. כשהגעתי לקיבוץ שידכו ביני לבין בנימין בעלי ז"ל בחדר האוכל בדיעבד הסתבר לנו שכבר נפגשנו באנגליה.. גם הוא נשלח בקינדר טרנספורט והתגורר באנגליה אצל משפחה ויצא לנו להכיר באיזה מפגש או שניים באנגליה אבל רק בקיבוץ ההיכרות הפכה לקשר נישואין

איך היה לעירונית לעבור לקיבוץ

היה קשה! המחסור היה נוראי ..אפילו חוט תפירה היה קשה לפעמים להשיג ..בערב ראש השנה רציתי לפנק את הילדים בבית הילדים בבגדים חדשים, מכיוון שלא היה רציתי לדאוג שלפחות לבנים (תחתונים) יהיו לכל אחד רזרבה שירגישו התחדשות אך אפילו זה לא היה. לא היו מספיק סדינים ולכן את הילדים השכבנו בצהריים על קרשים כדי שנוכל להספיק לכבס ללילה, מבחינת אוכל – לארוחת ארבע היו נותנים לחם עם ריבה וכדי שהריבה תספיק היינו מוסיפים לה מים ואז היה לכולם, אותו דבר, רק עם דייסת קורנפלור, עשינו למיונז.. מחסור איום ונורא. דבר נוסף שמאוד הפריע לי זה שלא היה ירוק בעיניים- גרמניה היא ארץ מאוד ירוקה ופורייה וכאן הגענו לארץ מדברית ליישוב חדש שרק הוקם שהעצים שניטעו בו עדין צעירים ולא מצלים.

מאז ועד עכשיו עברו המון שינויים בקיבוץ ובכלל מה דעתך?

חלק טוב חלק פחות, הייתי בעד הפסקת הלינה המשותפת כי ראיתי שילדים רבים בורחים מבית הילדים להורים, גם חדר האוכל החל להתרוקן כי רצו יותר משפחתיות, אנחנו הפסקנו לאכול שם בשבתות די מוקדם עוד לפני לידת הילדים לא היה לי נוח שם. אני מניחה שכשהחלו הקיבוצים השיתופיות הייתה נחוצה- היו הרבה רווקים ורווקות וזה היה צורך השעה אבל היום זה אחרת הדור הוא אחר ולא ניתן וגם לא צריך לחזור אחורה לתנאים הקשים אבל כן צריך לדעת ולהודות על כמה טוב לנו היום.