"אהבה ועבודה הן הבסיס לאנושיותנו." ~ זיגמונד פרויד

לכל דור יש את הנוסטלגיה שלו עם הדמויות והפריטים שגורמים לו חיוך גם שנים ארוכות אחרי. אחת מהדמויות הנוסטלגיות של ילדותי ושל ילדים רבים במ.א נחל שורק היו האוטובוס הצהוב עם הנהגת המיתולוגית – מיכל . לכן כאשר ראיתי שבמסגרת הוקרת המדור לגיל השלישי אבקר גם אצלה עלה לי חיוך גדול והמון סקרנות ואכן ההנאה מהמפגש הייתה גדולה ומאוד מפתיעה . נעים מאוד להכיר : מיכל אופיר.

קצת עלייך?

שמי מיכל, אני בת 82, אמא לחמישה ילדים, יותר מ45 נכדים ומעל 50 נינים , גרה בבני ראם ועד לפני 4 חודשים עוד עבדתי כנהגת. ילדותי הייתה ברובה בצפון הארץ- הוריי עלו ארצה לאחר שספגו את ערכי תנועת העזרא כי יש ליישב את ארץ ישראל- בארץ הכירו והתחתנו.אמי רצתה לגור בחפץ חיים אבי בטירת צבי הם החליטו לא להסכים ונדדו בין ערים שונות בארץ- פתח תקווה, פרדס חנה, קריית שמואל עד שקבעו ביתם בחיפה.  אני התגייסתי לנחל כבר בגיל 16 הייתי עם הגרעין בשדה אליהו ועברנו לעין צורים שם גם התחתנתי עם בעלי נפתלי וילדתי 3ילדים, מכיוון שהחינוך המשותף לא היה לטעמי עברנו לרחובות שם  ונולדו עוד 2 בנות. כמה שנים מאוחר יותר פרסמו בתים בזיל הזול במושב בני ראם קפצנו על המציאה ורכשנו בתים לנו ולשני ילדיי הגדולים. הבן עזב אחרי מספר שנים לסוסיא, אבל בתי הבכורה ואנחנו נשארנו פה.

היית הנהגת אוטובוס הראשונה שהכרתי איך הגעת לזה ?

נהיגה על אוטובוס הייתה חלום שרציתי שנים, אבי ואחי היו נהגי אוטובוס אך מכיוון שהחוק בזמנו התיר רק למי שבעל רישיון משאית מעל שנתיים לעבור קורס נהיגה לאוטובוס החלום נגנז. באחת המלחמות גוייסו כל הנהגים והתחבורה הציבורית נקטעה בעקבות כך שונה החוק וכל מי שהיה לו עבר של שנתיים נהיגה יכול היה ללכת ללמוד נהיגה על אוטובוס. אני ישר נרשמתי לקורס של אגד והתחלתי לעבוד- עיקר הנסיעות שלי היו נסיעות מיוחדות של טיולים וחיילים. זאת הייתה אחת התקופות היפות כל כך נהניתי מהנסיעות – הגעתי עם האוטובוס בכל הארץ מאימוני שריון בסיני ושארם א שיח ועד קריית שמונה, אפילו נתנו לי אקדח שאוכל לנסוע ללבנון רק שאני לשם לא הסכמתי ונסעתי רק עד החניון של קריית שמונה. הגעתי למקומות שלא היו רשומים במפה ונהנתי מהחברה והנופים פעם אחת אפילו הכנסתי את האוטובוס לבטן של אוניה. לצערי לאחר כמה שנים אגד ומשרד הביטחון הפסיקו לעבוד יחד מה שגרם לפיטורים נרחבים בחברה לשמחתי בדיוק אז הוחלט לרכוש למועצה את האוטובוס הצהוב להסעות הילדים, זה אומנם לא היה אותו דבר אבל עדין סיפק אותי. עם זאת לחלק עדין היה קשה לראות אישה נהגת אוטובוס וכאשר הגעתי לגיל פנסיה לא ניתן לי להמשיך בתפקידי. בשיחה אקראית עלה לי הרעיון להתחיל הסעות עם רכבי הפרטי וכך במשך השנים האחרונות ועד לפני 4 חודשים (אז החלה לי בעיה בעין) עוד עבדתי כנהגת הסעות פרטית.

נסעת הרבה מה עם הבית?

העבודה שלי באמת גרמה לי לא להיות תמיד בבית, בעלי אומנם היה מתפאר באוזני חבריו על המקומות שהגעתי אליהם אך נראה לי שבינו לבין עצמו הוא לא תמיד התלהב ..באותה תקופה כבר הייתי אמא לילדים גדולים, אך הקטנה עוד הייתה זקוקה לאמא- מזלנו שאנחנו גרים צמוד לבת הבכורה והיא הייתה הרבה מאד בביתם וגדלה יחד עם ילדיהם.בשלב מסוים החלטנו לפתוח את ביתנו לעמותת אפרת – אפרת זאת אגודה שתומכת בנערות שנכנסו להריון לא מתוכנן ועוזרת להן, נפשית וכלכלית, לעבור את ההיריון והלידה כדי שלא יעשו הפלה. הבנות הגיעו לביתנו- כל פעם נערה אחת או שניים, הן גרו פה ואנחנו טיפלנו ושמרנו עליהם. בבית שלנו עברו מעל 30 נערות כאלו ובזכותן חגגנו פה הרבה לידות ובריתות. המקרה הראשון שהגיע אלינו היה נערה מבית חרדית ויתומה מאם בן זוגה גם הוא חרדי שהוריו התביישו ורצו להסתיר את הסיפור, אנחנו טיפלנו בה עד הלידה ובו בזמן שכנענו את הבחור להתחתן איתה הוא הסכים ואני הלכתי איתה לתופרת שתתפור לה שמלת כלה לבטן ההריונית והרב קוק מרחובות היה פה וחיתן אותם זה היה אירוע מרגש מאוד.

מה איתך היום?

בארבעה החודשים האחרונים אני מתחילה ללמוד איך זה לחיות בלי הגה ביד, יש לי קולנועית שאיתה אני נוסעת במועצה וזה עוזר. חוץ מזה אני עוסקת בסריגה ובציורי מנדלות. מכיוון שהמשפחה שלי גדולה ויש הרבה אירועים אני שולחת לחוגגים כרטיסי מנדלות אישיים  שהכנתי להם וכך גם שומרת עם כולם על קשר. מדי פעם אני עובדת בגינה ואני מקווה להתחיל בזמן הקרוב לעבוד בחממה שמאחורי הבית שלי שם יש גידולי מים . ולפחות פעם בשבוע אני נוסעת לשיעורים בגבעת וושינגטון שממלאים את הצורך הרוחני. מה שחשוב לי זה תמיד להיות בתעסוקה זמן שעובר מבלי שעשית בו משהו הוא בזבוז זמן וחבל.