"מעט מאוד נדרש כדי להגיע לחיים מאושרים; זה הכל בתוכך, בדרך המחשבה שלך."

 

יש אנשים שמספיק החיוך שלהם כדי לעורר בך השראה, שלא משנה כמה קשה להם תמיד ימצאו את היופי והצד החיובי ויגרמו לך להאמין בזה. הפעם אני יותר משמחה להכיר לכם מישהי כזאת שבשבילה כל מכשול הוא לטובה  ואהבת הטבע וההיסטוריה שלה ידביקו גם אתכם- נעים להכיר עליזה היימן

קצת עלייך –  

שמי עליזה היימן, גרה בפתח תקווה, ומאז למעט אינסוף של טיולים בארץ (וקצת גם בעולם) אני גרה בעיר זו. כיום אני משמשת כארכיונאית בארכיון הציונות הדתית באוניברסיטת בר אילן. מאוד אוהבת את עבודתי ומאוד מחוברת אליה. בתוקף עיסוקי זה אני מבלה הרבה בתחבורה ציבורית ואוספת לא מעט "סיפורי דרכים" משעשעים יותר או פחות, בזכות העובדה שכתיבה זה אחד מהתחביבים שלי אז אני גם מספרת את הסיפורים הללו בדף הפייסבוק שלי עם לא מעט חיוך והומור….חוץ מהעבודה שלי אני גם כותבת דוקטורט במחלקה ללימודי מידע ומטיילת המון..

 

ויש עוד משהו קטן.. מה תגידו כשאספר לכם שנולדתי עם צד ימין קטן מצד שמאל בשני סנטימטר ועם שמיעה כמעט רק באוזן אחת?

עכשיו אתם בטח בשוק, מעולה, זה מה שרציתי, שתראו אותי כמו שאני עם כל שפע הפעילות שלי ותשפשפו את העיניים – "איך את כל זה עשתה כשיש לה נכות?". אז ככה, זה מה יש! ולאט לאט למדתי גם לנצל את ה"זה מה יש הזה" לטובתי- ברוב המקרים לטובת הטיולים שלי- הנחות וכדו' ☺ – רק שכאשר מישהו אומר לי "כיף לך שיש לך הנחה" אני עונה לו בחזרה- "זו עסקת חבילה עם הקושי שבנכות"…

 

ספרי קצת על פרויקט "#משהו טוב קורה לי"-

את הפייסבוק שלי פתחתי בעקבות קבוצת לימודים שנפתחה כשהתחלתי את התואר השני בלימודי מידע, לאט לאט רכשתי לעצמי חברי פייסבוק,בני משפחה, מצאתי קבוצות שעניינו אותי (היסטוריה, ספרים, במשך הזמן גם טיולים) והגעתי למספר מטורף של חברי פייסבוק. ראיתי פרויקטים שאנשים עשו דרך הפייסבוק והחלטתי לקדם את מה שנמצא בבסיס של תפיסת עולמי. תפיסת העולם שלי אומרת שצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה, לראות את העולם בצורה אופטימית וחפש את הטוב בכל מציאות. יופי שיש לי אג'נדה, אבל צריך גם הזדמנות לדבר על זה…. ☺

ההזדמנות הגיעה בנסיבות ממש מצערות!

יש לי חברה ממש טובה שאחותה חלתה בסרטן. שנה וחצי ליוויתי את אחותה כמעט מידי יום ביומו, אני גרה קרוב לבלינסון, ובדרך חזרה מהעבודה או בדרך הלוך הייתי קופצת לבקר את האחות החולה. מטבע הדברים כשאנשים מתראים יום יום הם נקשרים זה לזה. הבחורה נפטרה, היה לי ממש קשה עם זה, וחיפשתי מה לעשות לעילוי נשמתה.

כאשר ביקרתי אותה בהיותה חולה דיברנו הרבה על אור וטוב, היא ממש רצתה להחלים, להתחתן וללדת ילדים. זה לא קרה לצערי, אבל ראיתי את הקריאה שלה להמשיך חיים ולקוות לטוב כסוג של צוואה.

באותה תקופה חגית מוריה גיבור יצאה עם פרוייקט של סיפורים על נשים מעוררות השראה, וסימנה את הפוסטים בפרוייקט עם האשטאג "כל יום הוא יום האישה", החלטתי לקחת את רעיון האשטאג ולקבל על עצמי בלי נדר כל יום בשנת האבל לכתוב על משהו טוב שקורה לי באותו היום. כדי למשוך את הקהל אני מצרפת תמונה כלשהי- בד"כ מהאירוע עצמו. אני כל יום מספרת משהו בנאלי יומיומי, אבל בצורה מעניינת ולפעמים גם משעשעת ומסתבר שאנשים כנראה אוהבים את הרעיון…- זה הגיע למצב שפעם אחת סיפרתי על משהו שעיצבן אותי וכתבתי "משהו רע קורה לי", וכולם נבהלו מגודל ה"טרגדיה" ☺

הפרויקט מחייב אותי להתבונן במה שקורה לי ולחשוב על היומיום, ומחייב אותי לראות אור. בדיוק מה שדיברתי עליו עם חברתי המנוחה.

אולי תגלי לנו מה עושה ארכיונאית?

אני עובדת בארכיון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטה, בארכיון יש חומרים הקשורים בציונות הדתית- ארכיון בני עקיבא, ארכיון הפועל המזרחי, ארכיון המפד"ל (ז"ל), וגם ארכיונים של אישים שונים מהציונות הדתית, אנשים מפורסמים יותר ומפורסמים פחות. הארכיון נועד בעיקר לעיון של חוקרים (אבל לא רק חוקרים מבקרים בו). נמצאים בארכיון תעודות ומכתבים מקוריים של אנשים שבד"כ אתה לא חושב שתראה מכתבים שלהם, חברי כנסת, רבנים, אישי ציבור, עסקנים וסתם עמך בית ישראל שהחומר שהם יצרו נשמר. הארכיון הוא בעצם שימור ההיסטוריה שלנו, כמו שיש חשיבות לאתר ארכיאולוגי כך יש חשיבות לחומר אנושי שנשמר מימים עברו.

כדי להגיע לארכיון צריך לתאם מראש ולהגיע אני נותנת לאנשים את החומר שהם רוצים לראות (בגלל שמדובר במסמכים אז החומר סגור בחדר נפרד ואני מוציאה את מה שביקשו לחדר העיון.) בינתיים תוך כדי שהמבקרים בארכיון מעיינים בחומר אני מסדרת חומר "חדש", מקטלגת חומר שעדין לא קוטלג ומוצאת פנינים שיכולים לעניין חוקרים אחרים. תנאי העבודה לא קלים, אבל הסיפוק שיש לי מהחומר פשוט אדיר!

 

חוויה מיוחדת

אחת החוויות היותר מרגשות שהיו לי בעבודה זה למצוא חומר שאב שכול השאיר על בנו שנהרג במלחמת ששת הימים. בניגוד לשאר חומרי הארכיון שיש עליהם רישום מדוייק החומר הספציפי הזה היה מונח ללא מידע של מי זה ומי השאיר את זה כאן. הוא סיקרן אותי, ובמשך שנה וחצי ניסיתי לבדוק מה המקור עד שעליתי על העובדה שאב שכול שלמד בבר אילן השאיר בעבר את החומר בבר אילן לזכר בנו. יצרתי קשר עם האחות התאומה של מי שנהרג והסתבר שכל השנים היא חיפשה אחר החומר ולא ידעה היכן אביה הפקיד אותו. מאז שגיליתי מי המשפחה (משפחה ששיכלה שני בנים- אחד במלחמת ששת הימים והשני נפל במלחמת יום הכיפורים) ביום הזכרון לחללי צה"ל אני עומדת לצד המשפחה לכבד את זכר בניהם שנפלו….

 

 איחול לעתיד...

בסיומו של הראיון רציתי לאחל לעצמי וגם לקוראים לזכות לראות את האור והטוב שיש בכל דבר. תמיד יש אור ותמיד יש חושך, השאלה במה מתמקדים. אני רוצה לזכות לראות תמיד את האור.