כשאנחנו נפגשות באותו יום, שתינו כבר הספקנו הרבה ,
אני התחדשתי בתספורת, ועוד הספקתי לקיים פגישת עבודה, יונית הספיקה להדריך בשני גנים , לרוץ ולבקר חברה טובה , משהו שלרוב אין זמן אליו.
יש בנינו מספר שנים , אבל זו חברות מיוחדת שנוצרה בכלל מתוך העבודה, אני בת 22 בערך, מפעילה פרויקט ריקודי ילדים לכבוד יום העצמאות בגני המועצה, יונית מדריכה ומטפלת בתנועה, אחרי לידת בנה הרביעי שמציעה לי לחבור אליה ואני מצטרפת בשמחה,
היא הבוסית הכי מיוחדת שהיתה לי , והיום אני מבינה עוד יותר עד כמה, יונית האמינה בי והשקיעה בי בתקופה שלא הייתי מסוגלת להסתכל רחוק.
"היית דוסית ממש, מאוד אסופה, כיסוי הראש המתוח, החצאיות, ועם זאת קלילה ומאוד יצירתית. אני זוכרת ששלחת לי יום אחד תמונה מפעילות בגן כשאת משחקת עם הילדים ומציצה מבניהם , כי זה לא רק להבין את התנועה אלא גם להנות מתנועה, להבין את התהליך. "
כל ההתעסקות הזו במוזיקה ובתנועה עם הילדים עיצב לי את האמהות בצורה מאוד משמעותית. בבוקר הייתי מעירה אותם עם רצף שירים , כל היום היה מלא שירים, הדרך לגן, הכל.
אבל אחרי שיוחאי נפטר הפסקתי לשיר, לא יכולתי. וגם עם הדר לא הצלחתי.
היו משחקים שאימצתי מהגן הביתה, הייתי ילדה ושיחקתי עם הילדים שלי .
כמו שזה נכנס אלינו הביתה ככה גם אלי, לאמהות, והחיבור הזה עם נטע, לחזור להיות אמא ששרה ומשחקת וצוחקת, אומנם מחזיר לזכרונות אבל זה מחזיר אותי להיות אני- להיות משהו שלא העזתי להיות הרבה זמן .
יוניב חורב – החברות של נעה . צילום נתי גולן
יונית היתה אז על פסגת ההר, מרוץ החיים, עבודה, בית, קריירה, בשנתיים האחרונות יצאה ללימודים "אחרי שגל השתחרר, עשיתי משהו שלא הרשתי לעצמי לעשות כשהיה בצבא, ידעתי שאני רוצה לצאת ללימודים, בתיכון היה לי קשה וחשבתי שאני לא תלמידה טובה והיום אני יודעת מה קשה לי ואיך אני יכולה להתגבר על זה , אנחנו קבוצה של "חממה" שזו למידת עמיתים, לומדים אחד עם השני וגם עם מנחה שמלווה אותנו, נוצרה קבוצה חזקה וטובה ולי אישית זה פתח ערוצים של חשיבה, הצלחות והבנה שאני תלמידה טובה, לא הכל קל לי אבל אני מצליחה.
היה לי חלום כבר לפני 10 שנים ליצור את הפנקס ומשהו תקע אותי לגמרי, הלימודים הוציאו ממני משהו, פתחו לי, העיפו אותי למעלה. "
די מהר אחרי שיוחאי נפטר חזרתי לעבודה, יונית היתה שם בשבילי, אבל זה היה קשה מדי, המפגש עם הילדים, השירה והחיוכים. היא היתה מבין האנשים הבודדים שדיברו איתי על הדיכאון, חיזקה אותי לקבל עזרה ולטפל בעצמי, היא הרפתה כשהבינה שאני לא רוצה להמשיך לעבוד ותמכה בי בהחלטה שלי .
ואז שקעתי בדיכאון . זה שלב חשוב בהתמודדות, ואחרי שהוא התפרץ ויצא יכולתי להתמודד איתו, להילחם בו ולצאת ממנו, זה סבל נוראי אבל לפחות אני יודעת שעברתי את התהליך.
יונית קוראת לי אמיצה, אני יודעת שפשוט לא היתה לי ברירה.
נפגשנו לאורך השנים, התעדכנו, אבל לא עשינו חפירה שכזו, זה משחרר ומרפא ממש. יש משהו במרחק של זמן ובאנשים הנכונים, שאתה יכול ללמד מהם ודרכם כל כך הרבה על עצמך.
זו יכולה להיות למשל סבתא של יונית "היא היתה פמניסטית ענקית, בשנת 1939 היתה הסטודנטית היחידה שלמדה משפטים באוקספורד, אשה גבוה יפה וחכמה , מיוחדת בנוף"
וזו יכולה להיות יונית, הנכדה של סבתא בטי שגילתה לי דברים על העולם שלא ידעתי קודם.
"הבאתי לך את "טיפל'ה תנועה" שזה הפנקס שלי של כל משחקי התנועה , "טיפל'ה תנועה" זה בדיוק החיים, צריך לזכור לזוז תמיד, לחשוב הלאה, מה לעשות, לנוע ולזרום, את הוכחה נהדרת לזה"
תודה מכל הלב ל:
Tali Kraus על האירוח
ולאחת והיחידה על הצילום : Nati Golan
בצד הדרך 